Shvouoth
Daf 11b
משנה: 11b רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר הַשֶּׁרֶץ וְנֶעְלַ֥ם מִמֶּ֔נּוּ. עַל הֶעֱלֵם הַשֶּׁרֶץ חַייָּב וְאֵינוֹ חַייָּב עַל הֶעֱלֵם מִקְדָּשׁ. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א עַל הֶעֱלֵם טוּמְאָה חַייָּב וְאֵינוֹ חַייָּב עַל הֶעְלֵם הַמִּקְדָּשׁ. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ שְׁתֵּי פְעָמִים לְחַייֵּב עַל הֶעֱלֵם הַטּוּמְאָה וְעַל הֶעֱלֵם הַמִּקְדָּשׁ׃
Traduction
R. Eliézer dit que pour la mention de la contagion d’impureté par un ver rampant, il est dit (Lv 5, 2): s’il n’y pense plus; donc seulement en cas d’oubli que c’était un ver rampant, on est coupable, non pour l’oubli de se trouver dans le Temple. R. aqiba dit: de l’expression ''il a oublié qu’il est impur'' (ibid.) on conclut à la culpabilité pour l’oubli de l’impureté, non pour l’oubli de la sainteté du Temple. Selon R. Ismaël au contraire, du double emploi de l’expression ''il oublie'' on conclut à la culpabilité pour chaque oubli, celui de l’impureté et celui de la sainteté du Temple.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר' אליעזר אומר השרץ ונעלם. דכתיב או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו וקרא יתירא הוא דהא לעיל כתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא ושרץ בכלל הוא אלא ללמדך שאם ידע שנטמא ודאי ואינו יודע אם בשרץ אם בנבלה אינו חייב קרבן אם אכל קדש עד שתהיה לו ידיעה בתחילה אם בשרץ נטמא אם בנבלה נטמא:
ר''ע. סבר דכיון דידע ודאי שנטמא אע''ג דלא איתברירא ליה הטומאה במה הוא נטמא חייב ותרווייהו פטרי על העלם מקדש ור' ישמעאל מחייב והלכה כר' ישמעאל:
משנה: שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל וְשֶׁלֹּא אוֹכַל שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא חַייָב דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. אָֽמְרוּ לוֹ לְרִבִּי עֲקִיבָה אֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַייָב שֶׁזֶּה חַייָב. אָמַר לָהֶן אֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן.
Traduction
Les serments sont de deux sortes, qui se composent de quatre. Ainsi, ''je jure de manger, ou: de ne pas manger'', ou bien ''je jure avoir mangé, ou: n’avoir pas mangé''. Celui qui dit ''je jure que je ne mangerai pas'', et a mangé si peu que ce soit, est passible de la pénalité. Tel est l’avis de R. aqiba. Mais, lui fut-il objecté, où trouvons-nous dit qu’une consommation interdite minime entraîne une condamnation, de façon qu’ici l’auteur du faux serment soit coupable pour si peu? C’est vrai, répliqua R. aqiba; mais nous ne trouvons pas davantage que quelqu’un, pour avoir parlé à tort, soit tenu d’offrir un sacrifice, et pourtant cela arrive. Celui qui dit: ''je jure que je ne mangerai pas'', et il a mangé et bu, n’est qu’une fois coupable. Celui qui dit: ''je jure de ne manger ni boire'', puis il mange et boit, est deux fois coupable (55)Il y a eu double serment..
Pnei Moshe non traduit
מתני' שבועות שתים. שאוכל ושלא אוכל הן שתים המפורשות בתורה דכתיב להרע או להטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להטיב:
שאכלתי ושלא אכלתי. הן השתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף ר''ע לקמן בפרקין מרבוי הכתוב:
במדבר ומביא קרבן. במדבר ואוסר עליו שיהא מביא קרבן בשביל ביטול דבורו:
שזה מדבר. ואוסר עליו ומביא קרבן בשביל ביטול דבורו וכיון דמשום ביטול דבורו הוא אף זה ביטול דיבורו הוא שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ואין הלכה כר''ע:
הלכה: רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר כול'. חִזְקִיָּה אָמַר. מַחֲלוֹקֶת בֵּינֵיהוֹן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין בֵּינֵיהוֹן. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. עַל הֶעֱלֵם טוּמְאָה חַייָב וְלֹא עַל הֶעֱלֵם מִקְדָּשׁ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. עַל הֶעֱלֵם שֶׁרֶץ חַייָב וְלֹא עַל הֶעֱלֵם מִקְדָּשׁ. מִחְלְפָה שִׁיטַּת רִבִּי לִיעֶזֶר. תַּמָּן הוּא אָמַר. אֲפִילוּ לֹא יָדַע. וָכָא אָמַר. עַד שֶׁיָדַע. תַּמָּן אֲשֶׁ֥ר חָטָא֭ בָּ֑הּ. עַד שֶׁיֵּדַע בַּמֶּה נִתְחַייָב. הָכָא וְה֥וּא טָמֵא֭ מִכָּל מָקוֹם. אָמַר רִבִּי חִינְנָא. וָכָא לֵית כְּתִיב בָּהּ. מִחְלְפָה שִׁיטַּת רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. תַּמָּן הוּא אָמַר. וְה֥וּא טָמֵא֭. עַד שֶׁיֵּדַע בַּמֶּה נֵיטְמָא. הָכָא אֲשֶׁ֥ר חָטָא֭ בָּ֑הּ מִכָּל מָקוֹם. וּמַה מְקַייֵם רִבִּי לִיעֶזֶר בָּהּ. פְּרָט לְמִתְעַסֵּק.
Traduction
Selon Hiskia, il y a discussion entre R. Eliézer et R. aqiba (sur le point de savoir s’il faut connaître la cause de l’impureté, ou non); selon R. Yohanan, ils ne discutent pas et diffèrent seulement d’avis sur l’interprétation des versets. En effet, selon une déduction tirée du texte (précité), en cas d’oubli de l’impureté on est coupable, non pour l’oubli de se trouver au Temple (à l’état impur); d’après l’autre déduction, on est coupable en cas d’oubli que c’était un ver rampant, non pour l’oubli de se trouver au Temple. Est-ce que R. Eliézer ne se contredit pas? Il dit ailleurs (54)(Kritot 4, 2). que si quelqu’un a mangé l’un des 2 objets interdits, même sans savoir lequel, il est coupable, tandis qu’ici il exige la connaissance de l’impureté? -Non, car au 2e verset invoqué, le terme ''il est impur'' implique la connaissance de l’impureté, tandis qu’au premier verset il y a les mots ''il a péché'', d’une façon quelconque (et il est coupable). De même, est-ce que R. Josué ne se contredit pas? Il dit d’une part qu’il n’est pas nécessaire de connaître l’impureté pour être coupable, et d’autre part il exige de savoir en quoi consiste la faute? C’est que, dit R. Hinena, pour l’impureté il y a l’expression par elle (ce qui implique la connaissance de celle-ci). Que réplique R. Eliézer à cette déduction tirée en faveur de l’avis de R. Josué? La dite expression, répond R. Eliézer, a pour but de dispenser celui qui, en s’occupant d’un devoir religieux (ou objet permis), est entraîné par erreur à commettre une faute.
Pnei Moshe non traduit
גמ' חזקיה אמר מחלוקת ביניהון. בין ר''א ור''ע דמתני' דפליגי אם צריך לידע באיזו טומאה נטמא או לא כדפרישית במתני':
משמעות דורשין ביניהון. ולא פליגי לדינא דלר''א נמי לא בעי עד שידע באיזו טומאה אלא דמר דריש למעט העלם מקדש מן השרץ ונעלם ומר דריש לה מן ונעלם ממנו והוא טמא:
אית תניי תני וכו'. מסקנת דברי ר' יוחנן הוא דהכי אשכחן דחד תנא דריש לה מהאי קרא ואידך מקרא אחרינא:
מחלפה שיטת ר' אליעזר. אליבא דחזקיה פריך דקאמר דפליגי ולר''א עד שידע באיזו טומאה נטמא א''כ קשיא דידיה אדידיה:
תמן הוא אומר אפי' לא ידע. בפ''ד דכריתות פליגי ר''א ור' יהושע בחלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל ר''א מחייב חטאת דמה נפשך חלב אכל חייב נותר אכל חייב ור' יהושע פוטר דבעינן עד שידע במה חטא וקשיא לר''א דהתם מחייב אפי' לא ידע במה חטא והכא אמר עד שידע במה נטמא:
ומשני תמן הוא אמר והוא טמא עד שידע במה נטמא הכא אשר חטא בה מכל מקום. כצ''ל ובספרים נתחלפו השיטות מדר' יהושע לדר''א ומדר''א לר' יהושע וכן הא דר' חיננא שייך בתר שינויא אליבא דר' יהושע. התם במתני' דטומאת קדש והוא כומא וידע כתוב כדדרשי' לעיל למר מונעלם מכלל שידע ולמר מונעלם שני פעמים ובעינן עד שידע באיזו טומאה נטמא והכא גבי חטאת כתיב בנשיא או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה מכל מקום:
מחלפה שיטת ר' יהושע. אע''ג דלא מצינו בהדיא דברי ר' יהושע בטומאת מקדש וקדשיו מ''מ פריך מדלא אשכחן דקאמר הכי גבי טומאה כמו דאמר גבי חטאת ש''מ כרבנן ס''ל דלא בעינן שידע במה נטמא ואמאי קאמר התם עד שיודע במה חטא א''נ דבעי מי נימא דר' יהושע גבי טומאה כר''א הוא דס''ל:
תמן אשר חטא בה עד שיודע במה נתחייב הכא והוא טמא מ''מ. גבי חטאת דריש ר' יהושע מדכתיב בה עד שידע באיזה חטא נתחייב והכא כתיב והוא טמא אפי' לא נודע לו אלא שהוא טמא ולא ידע במה נטמא הויא ידיעה:
אמר ר' חיננא וכא לית כתיב בה. בתמיה מי לא כתיב גבי טומאה נמי או כי יגע בטומאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו וגו' וא''כ מהכא נדרוש כר''א עד שידע במה נטמא וקשיא לר' יהושע:
ומה מקיים ר' אליעזר בה. דכתיבא גבי חטאת:
פרט למתעסק. בדבר היתר ועלתה בידו דבר איסור כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אבל מתעסק בחלבים ועריות אע''פ שלא נתכוין חייב שכן נהנה מן האיסור ולא אשכחן מתעסק לפטורא אלא כגון מתעסק דשבת:
הדרן עלך ידיעות הטומאה
Shvouoth
Daf 12a
הלכה: שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע כול'. 12a נִיחָא שֶׁאוֹכַל וְשֶׁלֹּא אוֹכַל. שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. מָה נָן קַייָמִין. אִם בְּיָדוּעַ שֶׁאָכַל וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל. שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הוּא. וְאִם סָבוּר שֶׁאָכַל וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל. רִבִּי בָּא רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. בְּשׁוֹגֵג בְּקָרְבָּנָהּ וּבְמֵזִיד בְּקָרְבָּנָהּ. אֲבָל. סָבוּר הָיִיתִי שֶׁאֵין בָּהּ שְׁבוּעָה. מוּתָּר. אֶלָּא בְמֵזִיד בָּהּ וּבְשׁוֹגֵג בְּקָרְבָּנָהּ. וְלֹא כֵן אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מֵזִיד בְּחֵלֶב וְשׁוֹגֵג בְּקָרְבָּן מַתְרִין בּוֹ וְלוֹקֶה וּמֵבִיא קָרְבָּן. לֵית יְכִיל. דָּמַר רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. כָּךְ מֵשִׁיב רִבִּי יִשְׁמָעֵאל לְרִבִּי עֲקִיבָה. מָצִינוּ דָּבָר שֶׁחַייָבִין בִּזְדוֹנוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר וּבְהֶעֱלֵימוֹ מִשּׁוֹם בִּיטּוּי. וִיתִיבִינֵיהּ רִבִּי עֲקִיבָה. מָצִינוּ דָבָר שֶׁחַייָבִין בִּזְדוֹנוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר וּמֵבִיא קָרְבָּן. אֶלָּא כִי נָן קַיּיָּמִין בְּבָרִיא לוֹ שֶׁאָכַל וְנִשְׁבַּע וְנִמְצָא שֶׁלֹּא אָכַל. לֹא בְאוֹמֵר. אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. תַּמָּן בָּאוֹמֵר. אֵין זוֹ שְׁבוּעָה. בְּרַם הָכָא בְּיוֹדֵעַ בָּהּ שֶׁשְּׁבוּעָה הִיא אֶלָּא שֶׁהוּא בְטוֹעֶה מַחְמַת דָּבָר אַחֵר.
Traduction
On conçoit le serment disant: ''je jure de manger'', ou ''de ne pas manger''; mais comment expliquer le serment d’ ''avoir mangé'', ou ''n’avoir pas mangé''? S’il sait avoir mangé, et jure le contraire, il fait un faux serment? Si ayant mangé il suppose par oubli, avoir bien juré ainsi, ou s’il jure la négative, convaincu qu’il en est ainsi, R. Aba b. R. Juda ne dit-il pas au nom de Rav, que la méprise consiste à n’avoir pas su être obligé d’offrir le sacrifice, et l’acte volontaire est de l’avoir su, mais que pour le serment lui-même il est permis d’avoir supposé l’ignorance de l’interdit du faux serment? Il doit s’agir du cas où il y a eu sciemment un faux serment, mais ignorance de l’obligation du sacrifice. Mais R. Abahou n’a-t-il pas dit de même au nom de R. Yohanan (56)''Voir J., (Terumot 7, 1); Ketubot 3, 1; (Baba Qama 7, 2) et 4.'': Si l’on a mangé sciemment de la graisse interdite, mais l’on ignorait la prescription du sacrifice dû pour ce cas (pour racheter ce péché), lorsque ensuite le pécheur est averti de l’interdit, il devient passible de la peine des coups et de celle du sacrifice? (Y a-t-il de même ici double pénalité pour le délit volontaire de faux serment et pour l’ignorance du sacrifice dû)? Cette hypothèse est inadmissible, puisque R. Ila dit au nom de R. Eléazar (57)Ci-après, 5., sur ce que R. aqiba, à l’opposé de R. Ismaël, impose même le devoir du sacrifice pour un faux serment rétroactif: R. Ismaël réplique à R. aqiba que l’on ne trouve guère de cas auquel, sciemment, on soit passible des coups pour faux serment, en même temps que l’on est passible de sacrifice pour ignorance dans l’assertion; or (si l’on admet l’avis de R. Yohanan), pourquoi R. aqiba ne réplique-t-il pas qu’on trouve effectivement un cas auquel la transgression volontaire soit passible des coups de lanière pour avoir mangé de la graisse interdite en même temps que le sacrifice est dû pour ignorance de cette pénalité? Il faut donc admettre que le sacrifice est seulement dû pour faux serment rétroactif d’énonciation au cas suivant: quelqu’un convaincu d’avoir mangé tel objet le jure, tandis qu’en réalité il a mangé autre chose. Mais alors ne peut-on pas dire que, dans la pensée du délinquant, ce n’est pas là un faux serment (il était basé sur une conviction vraie, et en ce cas il n’est pas dû de sacrifice selon R. Juda)? C’est différent: plus haut, le sacrifice n’est pas dû dans l’hypothèse que le délinquant ignore le faux serment, tandis qu’ici il sait bien qu’un tel serment est interdit, seulement l’erreur consiste dans la confusion entre 2 objets.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ניחא שאוכל ושלא אוכל. בשלמא בשבועה להבא משכחת לה שפיר שיהא חייב בה קרבן כדאיירי קרא דכתיב ונעלם ממנו שבשעה שנשבע ידע שנשבע ולאחר זמן נתעלמה ממנו השבוע' אלא בשבועה שלעבר אכלתי ולא אכלתי היכי משכחת לה דבמה אנן קיימין שיהא שוגג ויתחייב קרבן:
אם בידוע לו שאכל ונשבע שלא אכל. א''כ שבועת שקר במזיד הוא ואין כאן קרבן דונעלם כתיב:
ואם סבור שאכל. ששכח וכסבור הוא שנשבע באמת שאכל:
ונשבע שלא אכל. כלומר וכן כשנשבע שלא אכל כסבור שכן הוא. ולפי הגי' דאיירי ברישא יש לגרוס גם כאן ואם סבור שלא אכל ונשבע שלא אכל א''כ לאו שוגג בשבועה אלא אנוס הוא והאמר ר' בא בר רב יהודה בשם רב דבשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה הדבר תלוי אם שוגג שלא ידע שחייבין עליה קרבן הוי שוגג ואם ידע שחייבין עליה קרבן הוי מזיד אבל בשבועה גופה אם אמר סבור הייתי שאין בו שבועה לשקר שלא ידע שיש בו איסור משום שבועת שקר מותר לפי שזה לא ידע כלל מאיסור שבועה והוא הדין אם נשבע מחמת ששכח וכסבור שכן הוא כמו שנשבע מותר ואין כאן קרבן דאנוס הוא ולא קרינן ביה האדם בשבועה:
אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה. אלא הכי הוא דמשכחת לה שהזיד בשבועה גופה כגון שידע שאכל ונשבע שלא אכל ויודע שהשבועה זו לשקר היא ואסורה אבל שגג בקרבנה שלא ידע שחייבין עליה קרבן. ובהכי הוא דמיתוקמא שבועת ביטוי לשעבר שיהא בה חיוב קרבן. ולפי סוגיא דהאי ש''ס וכדמוכח מדלקמן לא קאי אכתי האי אלא למסקנא והכי מיתפרשא. ואי דמוקמית לה במזיד בשבועה ובשוגג בקרבנה:
ולא כן אמר ר' אבהו וכו'. זהו הכל ממאי דס''ד וכלומר וכי לא אמר כן ר' אבהו בשם ר' יוחנן נמי כהאי גוונא:
מזיד בחלב ובשוגג בקרבן. ידע שהוא חלב אבל לא ידע שחייבין עליה חטאת מתרין בו ולוקה. כלומר אם התרו בו ואכל לוקה על המזיד ומביא קרבן דלענין זה שוגג מיקרי דקסבר שגגת קרבן שמה שגגה ותימא דה''נ כן דהזיד בשבועה ושגג בקרבן דלוקה משום שבועת שקר ומביא קרבן על השוגג ששגג ולא ידע שחייבין עליה קרבן:
לית יכיל. מסקנת הקושי' היא כדלקמיה דאי אתה יכול לומר כן דע''כ הא דר' יוחנן ליתא דהא אמר ר' לא לקמן בהלכה ה' גבי פלוגתא דר' ישמעאל ור''ע במתני' דר' ישמעאל סבר אינו חייב קרבן אלא על העתיד לבא ולית ליה לר' ישמעאל חיוב קרבן בשבועת ביטוי לשעבר ור''ע מחייב גם בלשעבר:
כך משיב ר' ישמעאל לר''ע מצינו וכו'. כלומר וכי מצינו דבר שיהא חייב מלקות משום זדונו ואפ''ה יהא מתחייב גם בקרבן משום העלם דהא לדידך דמחייבת קרבן בלשעבר וע''כ לא משכחת לה אלא בשהיה מזיד בשבועה ובקרבן הוא ששגג וא''כ נתחייב מלקות משום זדון שבועת שקר וקרבן על העלם ביטוי שלו ששגג ולא ידע בחיוב קרבן ולא מצינו מלקות וקרבן בדבר אחד:
ויתיבינה ר''ע. השתא מסיק להקושיא דאי איתא להא דר' יוחנן א''כ אמאי לא השיב לו ר''ע הא שפיר מצינו כן:
דבר שחייבין בזדונו מלקות. משום הזיד בחלב וקרבן משום שגגת קרבן והא דקאמר הכא משום שבועת שקר לא שייך הכא ולא גרסינן לה. א''נ דה''ק דהשתא מצינו הכא משום שבועת שקר כמו התם בדר' יוחנן ומדלא השיב לו ר''ע הכי ש''מ דלית לן להא דר' יוחנן:
אלא כן אנן קיימין. ע''כ לא משכחת לה שבועת ביטוי לשעבר דליחייב עליה קרבן אלא בגוונא דלקמיה:
בבריא לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל. כלומר שבריא לו שאכל איזה דבר ונשבע על זה ונמצא שלא אכל זה הדבר שנשבע עליו אלא דבר אחר הוא שאכל כגון שנשבע שאכל פת חטין ונמצא שפת שעורין אכל:
לא באומר אין זו שבועה. בתמיה דאכתי קשה כדאקשינן לעיל דהא אנוס בשבועה הוא לפי דעתו והוי כאומר סבור הייתי שאין בו שבועה כלומר אין זו שבועת שקר שהרי לדעתו באמת נשבע ואמר רב יהודה בשם רב לעיל דעל זה לא מתחייב קרבן:
תמן. ומשני דלא דמי התם באומר אין זו שבועה כלומר שלא ידע כלל משבועת שקר שהיא אסורה או ששכח לגמרי וכסבור היה שכמו שנשבע כן הוא כדאמרי' לעיל שהאנוס בשבועה הוי כמי שאינו יודע משבועת שקר כלל ולא קרינן ביה האדם בשבועה דניחייב עליה קרבן:
ברם הכא ביודע בה ששבועה היא. הוא יודע ששבועת שקר אסורה ויודע ג''כ שזו שבועה היא אלא שטועה הוא מחמת דבר אחר דכסבור שאכל זה ולא אכל אלא זה ואין זה טעות בשבועה אלא הטעות הוא במה שנשבע עליו והוי כהעלם שבועה וחייב:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source